וודי אלן אמר פעם:

“80 percent of success is showing up”

“80 אחוז מהצלחה בחיים זה להופיע”

ומילה “show” – ומקבילתה העברית “להופיע” – היא ממש לא מקרית.

כי וודי אלן מדבר כאן לא רק על “להיות במקום הנכון בזמן הנכון”, אלא גם על היכולת להיראות ולהישמע שם על ידי אנשים אחרים

ואני מנחש שכל עצמאי או בעל עסק מכיר את החוויה הזאת.

שזה לא מספיק שאנחנו “נמצאים שם”, וגם לא מספיק שאנחנו עושים עבודה מעולה…

כי אם האנשים הרלוונטיים לא רואים ולא שומעים אותנו, העסק שלנו לא יצליח להתרומם.

אבל העניין הוא שעבור הרבה מאוד אנשים, היכולת להיראות ולהישמע היא ממש לא דבר מובן מאליו…

לפרטים על קורס קונסטלציה “האישי, המקצועי, העסקי (ומה שביניהם)”…

אנחנו נמצאים עכשיו בתקופה של New Years מכל מיני סוגים:

• ב-1 לינואר התחילה שנה אזרחית חדשה;
• לפני זה, ב-22 בדצמבר, היה לנו את winter solstice – היום הכי קצר בשנה – שבהרבה תרבויות היה נחשב לתחילתה של “שנת שמש”;
• הסינים חוגגים שנה חדשה ב-25 לינואר;
• ובשיטת Human Design – למי שמכיר – מתחילים את השנה ב-22 בינואר;

בקיצור – יש הרבה אפשרויות איפה להתחיל שנה חדשה, אבל השאלה המעניינת היא מהי בכלל המשמעות של “שנה חדשה”?

מה אנחנו אמורים לעשות עם זה, אם בכלל?

ובאמת בתקופה הזאת אפשר לראות המון קריאות לנצל את תחילת השנה בשביל להתחיל דברים חדשים – להתניע פרויקטים, לאמץ תחביבים או הרגלים חדשים, ללכת ללמוד משהו חדש וכו’

אבל אני רוצה להציע לכם היום לעשות בדיוק את ההיפך:

WordPress HTML5 Audio Player

להורדת קובץ mp3 עם ההקלטה…

לפרטים על קורס קונסטלציה “האישי, המקצועי, העסקי (ומה שביניהם)” שהזכרתי בפודקאסט…

כולנו מכירים את המושג של “הילד הפנימי” – מושג שגם אני דיברתי עליו לא מעט בתוכניות שלי, ואף הקלטתי בזמנו וובינר שלם על הנושא הזה.

הבעיה היא שעם הזמן המושג הזה נהיה רחב מאוד – אולי אפילו רחב מדי, מכדי להיות באמת מועיל.

והיום זה הרבה יותר נכון לדבר על “הילדים הפנימיים” – כי לכל גיל יש מאפיינים מאוד שונים מבחינת תחושות, רגשות, צרכים ודפוסי התנהגות טיפוסיים.

במילים אחרות, ולכל גיל מתאים בעצם “ילד פנימי” אחר בתוכנו.

ואחד הגילאים המעניינים ביותר מהבחינה הזאת הוא גיל ההתבגרות שיוצר בתוכנו את “המתבגר הפנימי”:

חשבתם פעם על זה שבעברית המילה “אושר” נגזרת מאותו שורש כמו המילה “אישור”?

ושהמילה “מאושר” מרמזת שאולי אנחנו זקוקים למישהו ש”יאשר” אותנו – ורק אז נוכל להיות באמת “מאושרים”?

הנושא הזה – של הצורך העמוק שלנו בקבלת אישור – עולה המון בקורסים שלי, ואחת הנקודות המאתגרות ביותר מבחינת הרבה מאוד אנשים היא התובנה הבאה:

בשביל לקבל אישור אנחנו חייבים את “האחר”.

וכן, אני יודע שבימינו מאוד פופולרי הרעיון של “קבלה עצמית” או “לא צריך אישור מאף אחד” – שמספיק שאנחנו בעצמנו ניתן לעצמנו את האישור המיוחל – אבל האם זה באמת נכון?

הבחירות האחרונות חידדו בשבילי את השינוי הגדול שעברתי במערכת היחסים שלי עם “העולם הגדול מסביב”.

הכי קל לראות את השינוי הזה ביחס שלי לפוליטיקה:

אם פעם נקטתי בגישה “נזירית” שאומרת “כל המשחקים הללו לא מעניינים אותי, הם לא ממש נוגעים לחיים האישיים שלי“, עם הזמן ההסתכלות שלי הפכה להיות יותר פתוחה, רחבה ומערכתית.

ההבנה “בראש” על יחסי גומלין הדוקים ביננו לבין הסביבה שלנו הפכה למשהו מאוד מוחשי בכל תחומי החיים שלי – זוגיות, הורות, עבודה וכן, גם במרחב הפוליטי.

למה אני מספר לכם את זה?

כי שמתי לב שהגישה “הנזירית” הזאת שהזכרתי מקודם היא לא משהו שהיה ייחודי רק לי, אלא מדובר בחלק מרכזי מאוד בעולם הזה של ההתפתחות האישית.

ואז הבנתי משהו חשוב לגבי הבחירות – לא, לא בחירות הפוליטיות, אלא בחירות אחרות – הרבה יותר חשובות:

אחת התמות האוניברסליות שאני פוגש אצל רוב אנשים שבאים לעשות אצלי תהליך של קונסטלציה עסקית זה החוויה של כסף כמשהו “מזוהם”.

החוויה הזאת נפוצה במיוחד אצל אנשים שעוסקים שבסוג כזה או אחר של עבודה רוחנית, שמחפשים את האיכות של “טוהר” – ואצלם הכסף נחווה הרבה פעמים בתור ההיפך המוחלט של “הטוהר” הזה.

בזמן אחרון התחלתי לשים לב שיש קשר הדוק בין היחס שלנו לכסף לבין היחס שלנו לפוליטיקה.

בדומה לכסף, גם פוליטיקה נחווית אצל רבים בתור כמשהו מלוכלך, משהו דוחה שכדאי להתרחק ממנו כמה שיותר – ולרוב אפילו בעוצמות גדולות יותר, מאשר כסף.

לרתיעה הזאת – גם מכסף וגם מפוליטיקה -יש כמה סיבות, והיום אני רוצה לדבר על שלוש מהן:

שבוע שעבר נסעתי עם המשפחה לחופשת סקי, וביום הלפני אחרון קרה לי דבר מעניין.

כל הבוקר ביליתי עם הבת הקטנה שלי, לימדתי אותה לגלוש, ואז אחרי שכולם הלכו כבר הביתה לנוח, פתאום נשארתי שם לבד:

לפני קצת פחות משבע שנים, התחלתי לצלם את סרטונים הללו על מגוון הנושאים המעניינים שאני פוגש בעבודה שלי ובחיי האישיים.

ועם הזמן מה שהתחיל כתוכנית שבועית מסודרת הפך בהדרגה למשהו הרבה יותר ספונטני, פתוח ומרווח.

ומצד אחד זה הרגיש מאוד מדויק ומשחרר, אבל יחד עם זאת גם התחלתי לשים לב לקולות הפנימיים והחיצוניים שלא תמיד מרגישים בנוח עם הספונטניות הזאת:

• שהיא מרגישה להם כאוטית מדי
• שרואים בה אולי משהו קצת חסר אחריות
• משהו שאי-אפשר לסמוך עליו

כי יחד עם הכמיהה שיש לנו לחוויה הזאת של “לחיות כאן ועכשיו”, אצל רובנו קיים גם כוחות אחרים שמושכים לכיוון הנגדי.

וזה בדיוק הנושא שהייתי רוצה לדבר עליו היום:

אם יצא לכם פעם לעבור תהליך של אימון אישי או עסקי, סביר להניח שחלק גדול מן התהליך היה מוקדש למטרות שלכם.

ובאמת, במקרים מסוימים הגדרת מטרות היא כלי עוצמתי שיכול להניע אותנו קדימה ולעזור לנו להגשים דברים חשובים בחיים.

אבל מצד שני, לא תמיד הכלי הזה באמת אפקטיבי, וגם כשהוא כן עובד – לעיתים קרובות הוא גובה מאיתנו מחיר כבד מאוד.

למה אני מתכוון, בעצם, כשאני מדבר על מחיר כבד?

בימים אלה כולנו מקבלים – במייל או ובוואטסאפ – מלא ברכות לשנה חדשה.

עכשיו, אני לא ממש טוב בברכות כאלה, אז במקום זה אני רוצה לשתף איתכם איזה סיפור קטן:

לפני כמה שנים יצא לי להשתתף בסדנה של שאנדור רמטי – מורה ליוגה מיוחד במינו, מפתח שיטת ה-shadow yogа – “יוגת הצללים”.

ובסדנה ההיא קרה לי נס קטן: